
סיפורי החלום האמריקאי, במיוחד אלו שקשורים לעולמות הספורט כמו הכדורסל והפוטבול הפופולאריים בארה״ב, לרוב מתייחסים לאותו נער-ספורטאי שנולד למשפחה קשת יום המתגוררת בשכונה קשוחה.
השגרה מדכאת ונראית חסרת מעוף, עד שיום אחד צייד כישרונות שנודד ממדינה למדינה, מגיע למשחק בתיכון השכונתי. הצייד מזהה את הפוטנציאל, ממנף את הכישרון - ומזניק את הנער להצלחה מסחררת.
למרות הקיטש וניחוח התבלין ההוליוודי הכבד שמעורב פה, יש כאן נקודה חשובה מאד.
על פי הסיפור, הנער האלמוני שמלא בפוטנציאל שרק מחכה לפרוץ, לא יממש את הפוטנציאל שלו אלא אם אותו צייד כישרונות נודד ישים אליו לב.
אבל, אם באותו היום שצייד הכישרונות יגיע לאותה שכונה קשוחה, והנער שלנו יישב בבית ויצפה בטלוויזיה, הצייד ימשיך הלאה והחלום האמריקאי הזה לא יצא לפועל.
גם אנחנו צריכים להיות על המגרש המקצועי שלנו.
אנחנו לא יודעים מי ייחשף לשם שלנו, לניסיון ולתכנים המקצועיים שאנחנו יוצרים. ולאור העובדה שכולם ברשת - הפוטנציאל הוא כמובן אדיר. אבל, אנחנו *צריכים לאפשר* לאותם אנשים שונים, שיכולים לגלם הזדמנויות שונות, להיחשף למסרים ולפעילויות שלנו.
וזה לא יקרה אם לא נעלה על המגרש. שוב ושוב.
זה המאמר המקצועי שלא היית בטוחה אם כדאי לכתוב ולפרסם. זו ההרצאה שחששת לעלות על הבמה ולהרצות. זו ישיבת הצוות שלא היית בטוחה אם להרים את היד ולהשמיע את דעתך. זו קהילת המומחים שכמעט הקמת, אבל ויתרת ברגע האחרון.
כן, הכי נוח, בטוח ונעים להישאר בבית, אבל רק אם תעלו על המגרש שלכם - הציידים יוכלו להכיר אתכם.
Photo by TJ Dragotta on Unsplash
Comments