מה ההבדל בין מקצוענים לחובבנים ולמה חובה להתאהב בשעמום? - תובנה מרתקת מהספר ״הרגלים אטומיים״
שמתם לב לכך שאמירות כגון ״תשוקה למקצוע״, או ״לך/י אחרי התשוקה שלך״ בכל הקשור לקריירה יכולות להיות מסוכנות?
בשלב כזה או אחר (וזה טבעי לגמרי) מתעמעמת התשוקה ולא תמיד המוטיבציה זמינה לנו. אנשים שאוהבים את מה שהם עושים נהנים מתשוקה שחוזרת, אבל גם במקרה הזה לא מדובר במשאב שזמין לנו מתי שנרצה.
אנחנו יכולים להתאכזב ולהאמין שלאנשים, אותם אנו רואים כמוצלחים בתחומם, יש מעין באר בלתי נגמרת של דרייב. אבל זה לא כך.
אז מה כן?
מחבר הספר הרגלים אטומיים, מספר ששאל מאמן מה ההבדל בין אתלטים מקצועיים לחובבנים. המאמן ענה בלי להתבלבל, שבנקודה מסוימת הכל מתנקז לחזרתיות של האימונים. וחזרתיות כזו יכולה מאד לשעמם. מי שמסוגל לעמוד בשעמום - מתקדם.
המסקנה היא שצריך ללמוד להתאהב בשעמום.
לכולם יש דרייב (בטח בהתחלה) אבל אלו שמתקדמים הם אלו שיתמידו דווקא ברגעים בהם הדרייב לא זמין, כשמשעמם, קשה, או שנעלמה התשוקה.
זה המאמר שכתבת - אפילו כשלא מתחשק לך. זו ההליכה לחדר כושר - אפילו כשאתה רק רוצה ערב שקט. זו ההשקעה בדו״ח מפורט ועמוק - אפילו כשכבר כתבת עשרות כאלו.