סיפור החלום האמריקאי, במיוחד מעולמות הספורט, לרוב ירגש אותנו עם נער מסכן וכישרוני שנולד למשפחה קשת יום המתגוררת בשכונה קשוחה שכולאת בתוכה שגרה מדכאת, מסוכנת וחסרת מעוף.
ואז ביום אחד בהיר, מגיע צייד כישרונות שנודד ממדינה למדינה, וצופה במשחק התיכון השכונתי. הצייד מזהה את הפוטנציאל שבנער, ממנף את הכישרון - ומזניק אותו להצלחה עולמית מסחררת.
Photo by Eduardo Balderas on Unsplash
למרות הקיטש וניחוח ההוליוודי הכבד, יש כאן נקודה נכונה וחשובה מאד.
על פי הסיפור שלנו, הנער האלמוני שמלא בפוטנציאל שרק מחכה לפרוץ לעולם, לא יממש את הפוטנציאל שלו אלא אם אותו צייד כישרונות נודד ישים אליו לב.
אבל, אם באותו היום שצייד הכישרונות יגיע לשכונה הקשוחה של הנער, והוא עצמו יישב בבית ויצפה בטלוויזיה, הצייד ימשיך הלאה - והחלום האמריקאי הזה לא יראה אור יום.
גם אנחנו צריכים להיות על המגרש המקצועי שלנו.
אנחנו לא יודעים מי ייחשף לפעילות שלנו, לניסיון ולתכנים המקצועיים שאנחנו יוצרים ומשתפים. ולאור העובדה שכולם ברשת - הפוטנציאל הוא כמובן בלתי נתפס. אבל, אנחנו צריכים ליצור את התנאים והסביבה ע״מ שאותם אנשים שונים שיכולים לגלם הזדמנויות שונות (״ציידי הכישרונות״) - יוכלו להיחשף למסרים ולפעילויות שלנו.
וזה לא יקרה אם לא נעלה על המגרש. שוב ושוב.
זה המאמר המקצועי שלא היית בטוחה אם כדאי לפרסם. זו ההרצאה שחששת להעביר. זו ישיבת הצוות שלא היית בטוחה אם להרים את היד ולדבר. זו הקהילה שכמעט הקמת אבל ויתרת ברגע האחרון.
הכי נוח, בטוח ונעים להישאר בבית, אבל רק אם תעלו על המגרש שלכם - הציידים יוכלו להכיר אתכם.