אחרי תקופה ארוכה מאוד שלא יצאתי לרוץ (ענייני בריאות וקורטוב נדיב של עצלנות), הצלחתי לשכנע את עצמי לנעול נעלי ספורט ולצאת לסיבוב ריצה קצר. זה היה אחד האימונים הקשים שהיו לי ובקושי רב סיימתי 3 ק״מ.
תוך כדי שאני מזיע ומתנשף, ואחרי שאפליקציית הריצה העלתה לענן את הנתונים מהאימון, נשלחה לתיבת המייל שלי ההודעה הבאה (תמונה), בתרגום חופשי לעברית: ״סחתיקה, חצית את רף ה-1,000 ק״מ!״
מה שתפס אותי באותו רגע לא היה ציון הדרך של אותם אלף הקילומטרים שרצתי במצטבר, אלא שההודעה הגיעה דווקא אחרי אימון בו הייתי מאוד חלוד, ושהיה לי בכלל קשה לצאת אליו ובטח לסיים אותו על הרגליים.
הופתעתי מצירוף המקרים שדווקא ההתמודדות עם האימון המתיש הזה, ודווקא כשמרחק הקילומטרים בו היה נמוך למדי - היו מה שהקפיץ את הרף ל -1,000 ק״מ, ספירה שאפילו לא הייתי מודע לה.
הרבה פעמים אנחנו לא מזהים, מרגישים או רואים התקדמות או תוצאות ברורות לפעילויות ולהתמודדויות שלנו. מאימונים, עד כתיבה ברשת ואפילו למידה של חומר חדש. החוכמה היא פשוט להתמיד.
למרות שאנחנו לא חשים או מזהים התקדמות, בכל פעילות וגישה אקטיבית שאנחנו נוקטים, קטנה וחלודה ככל שתהיה - יש משהו שזז, יש משהו שמשתפר ויש רף מסוים שאנחנו עושים לעברו עוד צעד קטן ומתקרבים אליו - ובסוף גם חוצים ומגיעים להישג מרשים.
כן, הצעדים הקטנים נחשבים. אז תצעדו.